Broszura z serii „Patroni naszych ulic”. Tekst: Anna Mieszkowska, tłumaczenie Michał Sobelman
Irena Sendlerowa nie lubiła, gdy nazywano ją bohaterką. Gdy pytano, czy się bała, odpowiadała szczerze, że tak, ale że nienawiść do oprawców była silniejsza niż strach. Wiele lat milczała na temat swojej działalności w czasie wojny.
Po raz pierwszy opisała, czym się wówczas zajmowała, w dwudziestą rocznicę wybuchu powstania w getcie warszawskim. Na liczne pytania, dlaczego tak bardzo ryzykowała, odpowiadała, że nie umiałaby przeżyć wojny inaczej.
האם פחדה ענתה בכנות שכן אך מיד הוסיפה ששנאתה לכובשים
הייתה חזקה יותר מהפחד. שנים רבות היא שתקה על פעילותה בזמן
המלחמה. לראשונה דיברה על כך באירועים לציון עשרים שנה
לפרוץ מרד גטו וורשה. בתשובה לשאלות רבות מדוע סיכנה את
עצמה השיבה שפשוט אינה יכולה להיות אחרת. כשנזכרה בילדותה
אמרה “כרופא טיפל אבי בעיקר ביהודים עניים. אני גדלתי בקרב
.”האנשים האלה. מנהגים יהודים לא היו זרים לי כך גם העוני שלהם
אביה האהוב העביר לה שני מסרים. הראשון אומר שאנשים
מתחלקים לטובים ורעים. אין כאן שום משמעות לדת, לאום וגזע,
הדבר החשוב הוא איזה בן אדם אתה? המסר השני אומר שלכל
.טובע יש להושיט יד